האירוע שבו חיילות צה״ל נדרשו לרדת למרתף במהלך ביקורו של ראש הממשלה בבסיס בלבנון, משום שחיילים דוסים סירבו להיות בנוכחותן, הוא אחד המקרים החריגים והמדאיגים שנחשפו בשנים האחרונות. במשך שש שעות ישבו החיילות במרתף בחום כבד, מבודדות, בזמן שהביקור התקיים מעליהן. רק לאחר שהמשלחת עזבה, הותר להן לעלות חזרה.האירוע הזה אינו רק תקלה מבצעית. הוא משקף סדרי עדיפויות מעוותים: במקום להגן על חיילות שמשרתות בקו הראשון, המערכת בחרה להסתיר אותן — כדי לא לפגוע בנוחותם של דוסים.אך החלק החמור ביותר אינו המרתף — אלא השתיקה שאחריו.לא נשמעה הצהרה ממפקדת חיל נשים. לא נשמעו גינויים מנשים מהקואליציא. לא נשמעו גינויים מהאופוזיציא. לא נשמעו קולות נשיים בכנסת שאמרו: עד כאן.השתיקה הזו אינה טעות. היא בחירה. והיא מעבירה מסר חד: האירוע הזה לא נתפס כחשוב מספיק כדי לעורר סערה.מול שתיקה כזו עולה ביקורת כלפי הנשים העובדות בכנסת — הן בקואליציא והן באופוזיציא. כאשר אירוע כה בוטה של השפלת נשים מתרחש, והן אינן מגיבות, אינן דורשות תשובות ואינן מציבות גבול — מתעוררת השאלה מהו הערך של ייצוגן.ייצוג נשי שאינו מדבר כשנשים מושפלות — אינו ייצוג. ייצוג נשי ואינו ממלא את תפקידו.ולכן עולה קריאה ברורה, ישירה וחד־משמעית: חברות הכנסת — בקואליציא ובאופוזיציא— צריכות להתפטר. לא מתוך נקמנות, אלא מתוך אמירה עקרונית: אם אינכן מדברות עבור נשים, אינכן מייצגות נשים.מעבר לביקורת הפוליטית, עולה הצעה מחאתית רחבה יותר — הצעה שמבקשת להפוך את המרתף בלבנון לנקודת מפנה.ההצעה פשוטה, ברורה וחדה: כל הנשים המשרתות בצה״ל יפסיקו את שירותן כמחאה.לא בריחה. לא אנרכיא. מחאה.מחאה שמציבה מראה מול המדינה: אם גברים מקבלים פטור משירות מסיבות דתיות, אך נשים יוכרזו כעריקות אם יחליטו למחות על אפליה — זהו עיוות מוסרי שאי אפשר להמשיך לקבל.מחאה שאומרת לציבור החרדי: אנחנו לא בצבא. אין לכם יותר תירוץ לא להתגייס.מחאה שמבהירה למערכת: אי אפשר לדרוש מנשים לשאת בנטל בזמן שהמערכת עצמה מסתירה אותן במרתף.הדיון על מחאה של נשים בצה״ל אינו דיון על עריקות — אלא על גבולות הסבלנות. על השאלה כמה עוד נשים צריכות לשתוק לפני שהמערכת תבין שהן אינן מוכנות להישאר במרתף — לא פיזי, ולא ציבורי.המרתף בלבנון הוא סמל. סמל למקום שבו נשים נדחקות כשזה לא נוח. סמל לשקט שמבקשים מהן לשמור. סמל להעדפה של רגישויות של אחרים על פני זכויות בסיסיות.למחשבה:הדוסים אומרים- קול אישה ערווה.זאת אומרת שהדוס אומר זאת הוא אומר שקול אימו, ביתו, אחותו, וסבתו- קול ערווה.בתורה כתוב:כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַֽאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ: שמות.האם ילד שלמד שקול אימו ערווה, מכבד את אימו.בכל מקרה הדוס לא קובע על בנות ישראל. הוא יכול לכנות בשם, את אשתו ואת ביתו, זה תחום משילותו.וגם לדוסית יש זכות בחירה אם לכסות ערוותה או לא.וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות.קול מרים ובנות ישראל אינו קול ערווה.לגבי צניעות, היו רבנים שאנסו בנות דוסיות, והאשימו בנות אלה בפתיינות, אז מה הטעם בלבוש צנוע כהשגתם ומה הבעיה עם גופיא שאישה הולכת עם זרועות חשופות, זרוע אישה היא אינה איבר מין ואין בה ערווה.ומשכך מה הבעיה, מחשבות לב הדוס הן ערווה, אוזן הדוס ערווה, ועין הדוס זימה. |