Rape in OECD Countries: Actual Convictions, the Complaint‑ to‑ Conviction Gap, and Victim Gender Distribution– OECD Data
Important to know first:OECD data measures actual convictions — not the real number of rape incidents.In every country, most rape cases are not reported, and most complaints do not lead to conviction.The attrition funnel: Why most cases never reach convictionIn every country in the world, the process of handling a rape offense includes five main stages:A rape occursA small portion of cases → a complaint to the policeSome complaints → a full investigationSome investigations → an indictmentSome indictments → a convictionAt every stage, cases “drop out” — therefore the conviction rate is far lower than the real number of rape incidents.Table 1: Rape convictions per 100,000 population in OECD countries (≈2023)
Table 2: Complaint–Conviction Gap (absolute numbers + percentages)
Table 3: Victim gender distribution
SummaryOECD rape conviction data is not a measure of crime levels, but a measure of judicial efficiency, reporting levels, and the ability to bring cases to conviction.The gap between complaints and convictions — and the gender distribution — shows how far official numbers are from reality. |
אונס במדינות ה‑OECD: הרשעות בפועל, פערי תלונות–הרשעות, והתפלגות נפגעים לפי מין– נתוני ה‑OECD- הרשעות בפועל.
חשוב לדעת תחילה:נתוני ה‑OECD מודדים הרשעות בפועל — לא את מספר מקרי האונס האמיתיים.בכל מדינה, רוב מקרי האונס אינם מדווחים, ורוב התלונות אינן מגיעות להרשעה.משפך הנשירה: למה רוב המקרים לא מגיעים להרשעה?בכל מדינה בעולם, תהליך הטיפול בעבירת אונס כולל חמישה שלבים עיקריים:
בכל שלב “נושרים” תיקים — ולכן שיעור ההרשעות נמוך בהרבה מהמספר האמיתי של מקרי האונס.טבלה 1: הרשעות אונס ל־100,000 נפש במדינות ה‑OECD (≈2023)
טבלה 2: פער תלונות–הרשעות במספרים מוחלטים + אחוזים
טבלה 3: התפלגות נפגעים לפי מין
סיכוםנתוני ה‑OECD על הרשעות אונס אינם מדד לפשיעה, אלא מדד ליעילות מערכת המשפט, רמת הדיווח, והיכולת להביא תיקים להרשעה.הפער בין תלונות להרשעות — וגם ההתפלגות לפי מין — מראים עד כמה המספרים הרשמיים רחוקים מהמציאות. |
לטראמפ זכות לפעול לטובת עמו, אך ללא התחייבות בעניין האורניום והנשק הגרעיני, לישראל זכות לתקוף לבדה.
אחריותה של ישראל בעידן של הסכמים חדשים.הדיון סביב מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, ובפרט סביב יחסיה עם איראן, מעורר מטבע הדברים מחלוקות ורגשות עזים. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, פועל לפי תפיסת עולמו ולפי האינטרסים שהוא רואה כחשובים לבוחריו ולמדינתו. זוהי זכותו המלאה לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמים — גם אם הם מתמקדים רק במיצרי הורמוז או בנושאים מצומצמים אחרים.אולם לצד זאת, קיימת אמת בסיסית שאינה משתנה: לישראל יש אחריות על ביטחונה, וזכותה המלאה להגן על עצמה מפני איום קיומי. ההיסטוריא הישראלית מוכיחה כי כאשר נדרשנו לפעול — פעלנו. לעיתים לבד, לעיתים בשיתוף פעולה, אך תמיד מתוך הבנה שאין לנו את הפריבילגיא להמר על עתידנו.ישראל הייתה הראשונה לתקוף את איראן, עוד לפני שארצות הברית הצטרפה למערכה. פעולה זו סימנה לעולם כולו שישראל לא תחכה לאיש כאשר מדובר בביטחונה. גרמניה עצמה הכירה בכך כאשר קאנצלר גרמניה אמר שישראל "עושה את העבודה בשביל האנושות" — ביטוי להכרה בינלאומית בכך שהמאבק נגד התגרענות איראן אינו רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס עולמי.גם אם ארצות הברית תבחר להעמיק את יחסיה עם איראן, ואף להקים שם נציגות דיפלומטית כפי שעשתה בלבנון — אין בכך כדי לשלול את זכותה של ישראל לפעול היכן שנדרש כדי להבטיח את ביטחונה. האחריות העליונה של כל ממשלה בישראל היא להגן על אזרחיה, גם אם הדבר כרוך בהחלטות קשות.לכן חשוב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יבהיר לנשיא טראמפ כי ישראל תמשיך לשמור לעצמה את חופש הפעולה המלא. לא מתוך רצון לעימות, אלא מתוך הכרח ביטחוני. ישראל אינה מחפשת מלחמות — אך גם אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מאיומים.ובמקביל לממד המדיני‑ביטחוני, ישנו גם הממד הרוחני והזהותי, שאי אפשר להתעלם ממנו: שיהיה ברור — לעם ישראל יש את מלך העולם. בורא עולם הוא האבא שלנו. האמונה הזו אינה סיסמה; היא מקור כוח. היא מעניקה לעם הזה עמידות, ביטחון פנימי ויכולת לעמוד זקוף גם מול אתגרים כבדים. עם ישראל הוא העם הנבחר, לא מתוך עליונות אלא מתוך אחריות — אחריות מוסרית, רוחנית והיסטורית להיות אור לגויים ולעמוד מול סכנות כאשר העולם מהסס.בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית, חזקה, אחראית — והיא תמשיך לפעול מתוך שילוב של תבונה, עוצמה ואמונה. לא מתוך פחד, אלא מתוך ידיעה ברורה שיש לה גם את הכוח וגם את הזכות להגן על עצמה ועל עתידה. |
Israel’s Responsibility in an Era of New AgreementsThe debate surrounding United States policy in the Middle East, and particularly its relations with Iran, naturally sparks disagreements and strong emotions. U.S. President Donald Trump acts according to his worldview and the interests he believes serve his voters and his nation. It is his full right to negotiate and reach agreements — even if they focus solely on the Strait of Hormuz or other limited issues.Yet alongside this, there is a fundamental truth that does not change: Israel bears responsibility for its own security and has the full right to defend itself against any existential threat. Israel’s history proves that when action is required — we act. Sometimes alone, sometimes in cooperation, but always with the understanding that we cannot gamble with our future.Israel was the first to strike Iran, even before the United States joined the effort. This action signaled to the entire world that Israel will not wait for anyone when its security is at stake. Germany itself acknowledged this when the German Chancellor stated that Israel is “doing the work on behalf of humanity” — a recognition that the struggle against a nuclear Iran is not only an Israeli interest, but a global one.Even if the United States chooses to deepen its ties with Iran, and even establishes a diplomatic presence there as it did in Lebanon — this does not diminish Israel’s right to act wherever necessary to ensure its security. The highest responsibility of any Israeli government is to protect its citizens, even when that requires difficult decisions.Therefore, it is important that Prime Minister Benjamin Netanyahu make clear to President Trump that Israel will maintain full freedom of action. Not out of a desire for confrontation, but out of security necessity. Israel does not seek wars — but it also cannot afford to ignore threats.Alongside the political and security dimensions, there is also a spiritual and identity‑based dimension that cannot be overlooked:Let it be clear — the People of Israel have the King of the Universe. The Creator of the World is our Father.This belief is not a slogan; it is a source of strength. It grants this nation resilience, inner confidence, and the ability to stand tall even in the face of immense challenges.The People of Israel are the Chosen People, not out of superiority, but out of responsibility — a moral, spiritual, and historical responsibility to be a light unto the nations and to stand firm when the world hesitates.Ultimately, Israel is a sovereign, strong, and responsible state — and it will continue to act with a combination of wisdom, strength, and faith. Not out of fear, but out of a clear understanding that it has both the power and the right to defend itself and its future. |
לידיעת הקוראים:אני נעזרת ברובוטית בניסוח המאמר, זה מקצר תהליכים. אני מתייחסת אליה כעורכת תחבירית ולשונית. כמו שיש לכל עיתונאי שעובד בגופי תקשורת גדולים.אני כותבת את הרעיון הכללי ומבקשת מהרובוטית שתנסח למאמר, זה מה שכתבתי לה לעשות:טראמפ הוא נשיא ארהב והוא עשה לטובת הבוחרים בו ולטובת אמריקה. זאת זכותו המלאה לסגור הסכם עם איראן רק על מיצרי הורמוז. אך. לישראל יש זכות להגן על עצמו. אם ארה"ב לא תסגור את נושא האוראניום לישראל יש זכות לתקוף שוב את איראן בלי ארה"ב.עשינו את זה לבד פעם אחת והיינו הראשונים לעשות זאת, כמו שאמר קאנצלר גרמניא "ישראל עושה את העבודה בשביל האנושות" כשתקפנו לראשונה באיראן.אפילו אם לארה"ב תהיה שגרירות באיראן כמו שיש לה בלבנון לאחר הסכם זה, לישראל יש זכות מלאה לתקוף בלבנון ובאיראן שוב וחזק. והכי חזק שרק אפשר. וחשוב שביבי יאמר זאת לטראמפ .שיהיה ברור. לעם ישראל יש את מלך העולם. בורא עולם הוא האבא שלנו ואנחנו יכולים לעשות זאת ואנחנו לא מפחדים לעשות זאת. עם ישראל הוא העם הנבחר- תעשי מאמר יפה.ומה שקראתם זה מה שהיא עשתה.אני מקפידה לרשום במאמרים שעשיתי עם הרובוטית שעשיתי עם הרובוטית.לא כל מאמרי הם בעזרת הרובוטית.בלימודי בתורה אני לא עושה עם הרובוטית, עשיתי מאמר או שניים בעזרתה אך ערכתי הרבה אחריה במאמרים אלה. בתורה זה לא מסתדר. |
"הגורם הבטחוני" שלמעשה מבקש לערער את יציבות מנהיגותו של טראמפ ולהחליש את סיכוי ביבי להבחר שוב.
"תחקיר שפורסם בניו יורק טיימס מצטט גורמי ביטחון ישראליים שאמרו כי הסיבה למידור של ישראל מהשיחות הן הערכותיו האופטימיות של נתניהו לפני המערכה - שלא התממשו. לפי הדיווח, בישראל חוששים כי ההסכם המתגבש לא יעניק מענה לאיומים מאיראן או מלבנון" כאן חדשות.הפרסום בניו־יורק טיימס, המיוחס ל“גורם ביטחוני ישראלי”, מציג תמונה מטרידה: גורם מתוך מערכת הביטחון בישראל מוסר לעיתון האמריקאי כי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יצא למערכה מול איראן בעקבות הערכותיו האופטימיות של בנימין נתניהו. לכאורה מדובר ב“הערכה מקצועית”, אך בפועל — הערכה אופטימית היא עצה, והצגתה כך בפני כלי תקשורת אמריקאי אינה תמימה.המשמעות הפוליטית של ההדלפה ברורה: היא עלולה לייצר לחץ פנימי על טראמפ.במציאות האמריקאית, שבה חלקים מהציבור רגישים במיוחד לכל רמז למעורבות זרה בהחלטות ביטחוניות, אמירה כזו עלולה להתפרש כטענה שישראל דחפה את ארה״ב למלחמה לא מוצדקת. הדבר עלול לשמש תחמושת בידי גורמים אנטישמיים, בידי יריבים פוליטיים של טראמפ, ובידי מי שמבקשים להציג את המלחמה ככישלון שנגרם בשל “עצת נתניהו”.הגורם הביטחוני שחשף זאת יודע היטב את ההשלכות. הוא יודע שהדבר עלול לערער את יציבותו הפוליטית של טראמפ מבית — ובכך להשפיע על עמדותיו במשאים ומתנים קריטיים, ובראשם ההסכם המתגבש מול איראן.ההשפעה האפשרית על ההסכם עם איראןאם טראמפ יעמוד תחת לחץ פוליטי פנימי, הוא עלול להתפשר בנקודות מהותיות:
הדלפה שמערערת את טראמפ עלולה להוביל להסכם חלש — כזה שלא יטפל באיום הגרעין ולא ייתן מענה לאיום מצפון.בישראל כבר הביעו חשש שההסכם המתגבש “לא ייתן מענה לאיומים מאיראן או מלבנון” — כך לפי הדיווח בכאן חדשות. אם כך, הדלפה שמחלישה את עמדת טראמפ עלולה להחמיר את המצב.האם מדובר במהלך פוליטי פנימי בישראל.הטיימינג, הניסוח והבחירה להדליף דווקא לעיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי מעלים שאלה נוספת: האם הגורם הביטחוני מבקש לפגוע בנתניהו בזירה הפוליטית הישראלית.הטענה שנתניהו נתן “הערכות אופטימיות מדי” — כלומר עצות שהובילו למהלך צבאי — עלולה לפגוע בתדמיתו הביטחונית, שהיא אבן יסוד במעמדו בישראל. אם ההסכם עם איראן ייחתם ללא טיפול בגרעין וללא הסדרה מול לבנון, הדבר עלול לפגוע עוד יותר בסיכוייו להיבחר מחדש.במילים אחרות: הדלפה כזו עלולה להיות מהלך שמטרתו לטרפד את נתניהו פוליטית, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.הקשר לדמוקרטים בארה״בהעובדה שההדלפה נעשתה ל–New York Times — עיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי — מחזקת את האפשרות שהגורם המדליף קרוב יותר לעמדות הדמוקרטים מאשר לעמדות טראמפ. אם כך, הוא בוודאי מבין שהדברים ייתפסו בארה״ב כעוד טענה נגד טראמפ, ויוכלו לשמש את יריביו.המשמעות: הגורם המדליף פועל בזירה האמריקאית והישראלית בו־זמנית — ומערער את שני המנהיגים.סיכוםהדלפה של גורם ביטחוני ישראלי לניו־יורק טיימס, המייחסת לנתניהו השפעה על החלטת טראמפ לצאת למערכה מול איראן, אינה צעד תמים. היא עלולה:
המהלך נראה כמו פעולה פוליטית מחושבת — כזו שמשרתת אינטרסים פנימיים בישראל ובארה״ב, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל. |
יש הבדל בין יהודי בלגיא המתמודדים עם בעיות של בטחון אישי לבין יהודים בישראל המתמודדים עם אותה הבעיה.
מחשבה לשבת: אותו פחד, שתי מציאויות — והבדל אחד מהותי
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה שמעסיקה קהילות יהודיות בארץ ובעולם: תחושה שהמשטרה והרשויות אינן מצליחות להגן על האזרחים. אבל מאחורי הדמיון מסתתר הבדל עמוק בין מה שקורה בבלגיא לבין מה שקורה בישראל.
בלגיא: חוסר רצון
בקהילות יהודיות בבלגיא מתארים מציאות שבה המשטרה אינה ממהרת להתערב באירועים אנטישמיים או בפגיעה ביהודים. התחושה היא של ריחוק, אדישות, הימנעות — לא כשל מקצועי, אלא חוסר רצון.
יהודים רבים מספרים על תגובות איטיות, על טיפול רפה, ועל תחושה שהרשויות אינן רואות בהם עדיפות. לכן חלקם שוקלים לעלות לישראל, לא רק מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך צורך בסיסי בביטחון.
בבלגיא, אם כן, הבעיה אינה משילות שנשחקת — אלא רצון שאינו קיים.
ישראל: חוסר יכולת — ואובדן משילות
בישראל, גם בגליל גם פרפיריא בעיקר בתחום הפרוטקשן ובמרכז לאחר שמעגלי ה- SSQ התרחבו ומגיעים גם למקומות נוספים ולא רק בדרום תל אביב, נשמעת תלונה דומה: “המשטרה לא עושה דבר.”
אבל כאן המשמעות שונה לחלוטין. המשטרה מבקשת לפעול, אך בפועל אינה מצליחה לספק מענה. התוצאה בשטח היא תושבים הסובלים מפרוטקשן, ירי, אלימות ופריצות — ומרגישים שאין מי שיגן עליהם.
בישראל, בניגוד לבלגיא, הבעיה אינה חוסר רצון — אלא חוסר יכולת שמובילה לאובדן משילות ממשי. המדינה נסוגה מהשטח, וה"וואקום" מורגש היטב.
שתי מציאויות, שתי סיבות — אותה תוצאה
למרות שהשורש שונה לחלוטין — בבלגיא: חוסר רצון בישראל: חוסר יכולת
התוצאה דומה:
אזרחים מרגישים לא מוגנים
האמון ברשויות נשחק
קמות יוזמות שמירה פרטיות
אנשים מחפשים הגנה מחוץ למערכת
אבל המשמעות שונה: בישראל, התופעה הזו מצביעה על נסיגה של המדינה מתפקידה הבסיסי. בבלגיא, היא מצביעה על יחס בעייתי כלפי הקהילה היהודית, אך לא על קריסת משילות כללית.
משמרות אזרחיות: תוצאה של "ואקום"
במקומות שבהם האזרחים מרגישים שאין על מי לסמוך — הם מקימים משמרות אזרחיות. בלונדון, בגליל, בבלגיא — התופעה דומה, אך ההקשר שונה.
בישראל, משמרות אזרחיות הן עדות ישירה לכך שהמדינה נסוגה מהשטח. בבלגיא, הן עדות לכך שהקהילה היהודית אינה מרגישה מוגנת — אך המדינה עצמה אינה מאבדת שליטה כללית.
🌼 מחשבה לשבת
שתי קהילות יהודיות, שתי מדינות, שתי בעיות — אבל רק באחת מהן מדובר באובדן משילות.
ההבחנה הזו חשובה, כי היא קובעת לא רק מה קורה עכשיו — אלא מה עלול לקרות בהמשך.
ושנפלו טילים בעריהם אז אלה שבאו לחלץ אותם ולהציל אותם היו אלה שהם גרשו מהעיר לפני.
כתובה זאת נכתבה- 1.9.2025 לפי הספורות הנוצריות:"עימות התפתח אמש בישיבת הקבינט בין השרה אורית סטרוק מהציונות הדתית והרמטכ"ל אייל זמיר. בישיבה, שעסקה בין היתר בהרחבת הלחימה בעזה ובעסקת חטופים אפשרית, לעגה סטרוק לזמיר כשהשתמשה בציטוט מהמקורות: "וכל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו". כך פרסמנו היום (שני) בתוכנית "הבוקר הזה" בכאן רשת ב" כאן חדשות.הגברת סטרוק מושלת במשל לא כמשלו.היא לא יכולה לאמר על האדם הזה ירא ורך לבב בדבר תורתינו.בדבר תורתינו דובר על אלה שבקשו לראות את אחיהם נלחמים ולא להלחם עימם.וַיֹּֽאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַֽעֲבָדֶיךָ לַֽאֲחֻזָּה אַל תַּֽעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּֽן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַֽחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹֽה: וְלָמָּה (תנואון) תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵֽעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָֽה: במדבר.וזאת כשהראובני והגדי וחצי שבט המנשה בחרו להשאר בגלות בצד המזרחי של הירדן ולא רצו לעבור לצד המערבי, ארץ ירושת ישראל.כמו הברסלבים המשתמטים העריקים שנוסעים לארץ ניכר בראש שמחת ישראל.הירא והרך לבב נאמר על האדם שלא רוצה להתגייס לצבא.וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: דברים.וזאת אם מביאים את דבר תורתינו לעת הזאת.בעניין הלב, נראה לי שראש המטה הכללי נמצא במקום הזה:בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: מלכים.בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:שלמה אמר ככה:וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:אייל זמיר דואג שמאש צה"ל ימותו השבויים. מהלב.זאת דאגה נכונה של אדם שנלחם למען שלום ישראל ודואג בזאת.זה יפה וזה נכון.לא יפה ככה לדבר לאדם שמרבית חייו הבוגרים משרת את ישראל בצבא להגנת ישראל. |
עדכון - 25.4.2028:למחשבה:במלחמה זאת היו ארועים של הדוסים בעריהם כמו המקרה שבאו חיילות לעיר שלהם והתנפלו עליהן ואיימו עליהן היה מקרים כאלה גם עם שוטרים שעשו דוח למכונית חונה בעריהם וגרשו אותם והפכו להם את הניידת, היה מקרה אולי לפני המלחמה שאיש צבא קבע בא למסעדה בעיר והדוסים ששמעו שיש מישהו מהצבא ודרשו ממנו לצאת מהעיר ואיימו ועשו מהומה וככה היה צריך איש הצבא לצאת תחת אבטחה מהעיר.ומלחמה וטילים נופלים בבני ברק ובית שמש שם נאם גולקנופף את נאום- הלקחתי מהם והבאתי לכם, ונצפה מפזז על רחבת הריקודים בבית שמש לשיר- נמות ולא נתגייס שימותו ולא נתגייס. וכאמור מלחמה וטילים. ואת הטילים מאיראן שאיימו ליפול על עריהם יירטו חיילי צה"ל. ושנפלו טילים בעריהם אז אלה שבאו לחלץ אותם ולהציל אותם היו אלה שהם גרשו מהעיר לפני. ולא. במקרה הזה הם לא הפכו ניידות ולא גרשו את השוטרים/רות ואת החיילים/ות שבאו לעזור להם לאחר כל זאת.תראה, צבא עושים באהבה או שלא עושים בכלל:וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:מי שבא, בא, מי שלא רוצה ואף עושה פרובוקציות. חבל על הזמן. ונגיד תעשור אותו ותציב אותו בפלוגת טירונים בכח.והמפקד יגיד לחייל הזה רד לפזצטא, ברור שהוא יסרב פקודה.ונגיד התעקשת ואם יגיע לשדה הקרב או האימונים ותגיד לו קדימה הסתער!, או אחריי וקדימה!, ברור שהבחור יקח רוורס.. ואתה תשלח אותו לכלא, שם תצטרך לממן את מזונו, כסותו, ואת קורת גגו.. תגיד לי יותר זול מלתת לו דיור למשתכן וקיצבה וסל מזון, אומר לך צודק! |
וככה מחשבה על הדרך:ברור שהמילה דקה נשאלה מהשפה הערבית- דקיקה.ברור שהמילה שני-ה, נשאלה מהשפה האנגלית- SECONED.(אין את המילים האלה בתורה). |
ההשוואה בין חמאס לנאצים אינה מופרכת: מעשי הזוועה והכוונות המוצהרות מלמדים שחמאס היה ממשיך את הטבח מדן ועד אילת אלמלא כוח בולם. בצל המלחמה עם איראן הארגון מתחמש ומתארגן מחדש — ואיום שעדיין רחוק מלהיעלם, ולכן חיוני לזכור שלא סגרנו את החשבון עם חמאס ולשמור עין פקוחה.
מבוא
מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר חשפה לעיני כל את עומק האידאולוגיה האלימה שמניעה את הארגון.
עדויות רבות שפורסמו לאחר האירוע מתארות עריפת ראשים, פגיעה מינית בנשים ובגברים, רצח ילדים ותינוקות, וחטיפות של אזרחים חסרי ישע. חלק מהמחבלים תועדו כשהם מתפארים במעשים שביצעו, מתקשרים למשפחותיהם ומספרים שיש להם "דם של יהודים על הידיים", וזוכים לברכות על כך.
העובדות הללו אינן פרשנות — הן חלק מהעדויות שנחשפו לציבור. הן מצביעות על כוונה ברורה לפגוע בקהילה יהודית בשל עצם יהדותה, ועל אידאולוגיה שמקדשת אלימות כלפי אזרחים.
מכאן עולה השאלה המהותית:מה היה קורה אילו לא היה כוח מדינתי שעוצר את המתקפה?אם ארגון שמבצע מעשים כאלה ומתפאר בהם היה מקבל חופש תנועה להמשיך מדרום ועד צפון —רבים סבורים שהתוצאה הייתה עלולה להיות אסון בקנה מידה קיומי, טבח שהיה נמשך מדן ועד אילת.
1. האידאולוגיה: הצהרות על השמדה והכחדה
כדי להבין את משמעות האירועים, צריך להתבונן בהקשר הרחב:
האידאולוגיה המוצהרת של חמאס, חיזבאללה ואיראן. שלושתם מציגים לאורך שנים עמדה שלפיה מדינת ישראל אינה צריכה להתקיים.
חמאס
אמנת חמאס (1988) מציגה את ישראל כישות שיש לבטל, ומדגישה מאבק דתי־אידאולוגי נגד יהודים.
נאומים של בכירים בארגון כוללים קריאות לפגיעה באזרחים, והארגון מציג את המאבק כמאבק קיומי, לא רק טריטוריאלי.
חיזבאללה
מנהיגי חיזבאללה הצהירו פעמים רבות על רצון "למחוק את ישראל". הארגון בונה כוח צבאי משמעותי שמכוון לעורף אזרחי, ומציג את המאבק כמאבק מתמשך עד חיסול המדינה. מקורות רקע: נאומים של חסן נסראללה, דו"חות האו״ם על פעילות הארגון בדרום לבנון.
איראן
מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, בכירים איראניים מצהירים בעקביות שישראל אינה צריכה להתקיים.איראן מעניקה תמיכה כספית, צבאית ואידאולוגית לחמאס ולחיזבאללה, ובונה מערך אזורי שמטרתו להפעיל לחץ צבאי על ישראל.
2. 7 באוקטובר: לא רק מה שקרה — אלא מה שהיה עלול לקרות
המתקפה ב־7 באוקטובר נעצרה רק משום שקיימת מדינה יהודית עם יכולת הגנה. ההיסטוריה היהודית מלמדת היטב מה קורה כאשר אין כוח כזה — כפי שהיה בשואה, כאשר לעם היהודי לא הייתה מדינה, לא היה צבא, ולא הייתה יכולת להגן על עצמו.
בשואה לא הייתה מדינה יהודית — ולכן לא הייתה הרתעה ולא הייתה יכולת בלימה.ב־7 באוקטובר הייתה מדינה, ולכן המתקפה נעצרה. ההבדל הזה הוא מהותי:הוא ההבדל בין טבח לבין השמדה.
אילו לא היה כוח מדינתי — מה היה קורה
על בסיס הצהרות הארגונים, המעשים שבוצעו בפועל, עדויות פומביות, היקף החדירה והכוונות המוצהרות, ניתן להעריך שהמתקפה הייתה מתפשטת ופוגעת בקהילות רבות נוספות. במילים אחרות:המדינה היא שהפכה את האסון לאירוע קשה — אך לא לקטסטרופה קיומית.
3. השוואה לשואה: מורכבות, רגישות והיגיון
השואה הייתה אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית: פרויקט השמדה ממוסד, תעשייתי, שיטתי, שנועד להשמיד עם שלם. לכן, יש החוששים שהשוואות לכל אירוע אחר עלולות לטשטש את ייחודיותה.
עם זאת, רבים מצביעים על כך שהשוואה אינה טענה לזהות מוחלטת, אלא כלי להבנת סכנות אידאולוגיות. כאשר ארגון מצהיר על רצון לפגוע ביהודים, מבצע מעשים קשים, ומתפאר בהם — עבור רבים, ההשוואה לנאצים אינה בדויה ואינה מופרכת, אלא נובעת מהתבוננות ישירה בעובדות.
4. משמעות ההרתעה: למה מדינה משנה את התמונה
הקמת מדינת ישראל ב־1948 נבעה בין היתר מההבנה שהעם היהודי זקוק לכוח מדינתי שיגן עליו.האירועים של 7 באוקטובר המחישו מחדש את חשיבותה של מדינה ריבונית, ואת תפקידה של הרתעה כמרכיב קיומי, לא רק צבאי.
הרתעה כמרכיב קיומי
הרתעה אינה רק מושג צבאי — היא תנאי לקיום. כאשר אויבים מצהירים בגלוי על רצון לפגוע בקיומה של מדינה, היכולת להרתיע אותם היא מה שמונע אסון. ללא הרתעה, כוונות מוצהרות עלולות להפוך למציאות.
מה מלמדת ההיסטוריא
בשואה לא הייתה מדינה יהודית — ולכן לא הייתה הרתעה ולא הייתה בלימה.
ב־7 באוקטובר הייתה מדינה — ולכן המתקפה נעצרה, גם אם באיחור ובמחיר כבד.
ההבדל הזה הוא מהותי: הוא ההבדל בין אסון נורא לבין איום קיומי שמצליחים לבלום אותו.
5. סיכום: איום שלא נעלם והשוואה שאינה בדויה
האירועים של 7 באוקטובר — עריפת ראשים, פגיעה מינית בנשים ובגברים, רצח ילדים ותינוקות, חטיפות, והתפארות גלויה של מחבלים במעשים — אינם רק ביטוי של אלימות קיצונית. הם משקפים אידאולוגיא שמכוונת לפגיעה בקהילה יהודית בשל עצם יהדותה, אידאולוגיא שמגובה בהצהרות פומביות של חמאס, חיזבאללה ואיראן על רצון לפגוע בקיומה של ישראל.
כאשר בוחנים את המעשים שבוצעו בפועל לצד הכוונות המוצהרות, וכאשר מבינים שהמתקפה נעצרה רק בזכות קיומה של מדינה יהודית עם יכולת הגנה — מתחדדת המסקנה שהאסון שנמנע היה עלול להיות רחב בהרבה. רבים סבורים שאילו לא היה כוח מדינתי שעוצר את המתקפה, הטבח היה נמשך מדן ועד אילת, ופגיעה בקנה מידה קיומי הייתה אפשרית בהחלט.
לכן, עבור רבים, ההשוואה בין חמאס לבין הנאצים אינה בדויה ואינה מופרכת, אלא נובעת מהתבוננות ישירה בעובדות: הכוונות המוצהרות, חוסר הרחמים, האכזריות, והפגיעה המכוונת באזרחים בשל עצם יהדותם. מנקודת מבט זו, ההשוואה אינה רק רטורית — היא מתבקשת, הגיונית, ומבוססת על המציאות שהתרחשה ועל זו שנמנעה.
ובתוך כל זה, חשוב לזכור: את החשבון עם חמאס עדיין לא סגרנו, ויש לשמור עין פקוחה על התארגנותו מחדש, על התחמשותו, ועל האיום שהוא ממשיך להוות.
וַיָּ֣הָם יְ֠הוָה אֶת–סִֽיסְרָ֨א וְאֶת–כָּל–הָרֶ֧כֶב וְאֶת–כָּל–הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי–חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק– חיל אויר לפני חיל רגלים– וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַחֲרֵ֤י הָרֶ֙כֶב֙ וְאַחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל–מַחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי–חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד–אֶחָֽד– על פי הנלמד מפה, צריך עכשיו שהעם הפרסי לאחר הלימה זאת, יעשה את ה"פינאלה" כמו שאומרים.
וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְאֵה֖וּד מֵֽת: וַיִּמְכְּרֵ֣ם יְהוָ֗ה בְּיַד֙ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ–כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחָצ֑וֹר וְשַׂר–צְבָאוֹ֙ סִֽיסְרָ֔א וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בַּחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִֽם: וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל–יְהוָ֑ה כִּ֠י תְּשַׁ֨ע מֵא֤וֹת רֶֽכֶב–בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ וְ֠הוּא לָחַ֞ץ אֶת–בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה: וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא: וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת–תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית–אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיַּעֲל֥וּ אֵלֶ֛יהָ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַמִּשְׁפָּֽט: וַתִּשְׁלַ֗ח וַתִּקְרָא֙ לְבָרָ֣ק בֶּן–אֲבִינֹ֔עַם מִקֶּ֖דֶשׁ נַפְתָּלִ֑י וַתֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲלֹ֥א צִוָּ֣ה | יְהוָ֣ה אֱלֹהֵֽי–יִשְׂרָאֵ֗ל לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן: וּמָשַׁכְתִּ֨י אֵלֶ֜יךָ אֶל–נַ֣חַל קִישׁ֗וֹן אֶת–סִֽיסְרָא֙ שַׂר–צְבָ֣א יָבִ֔ין וְאֶת–רִכְבּ֖וֹ וְאֶת–הֲמוֹנ֑וֹ וּנְתַתִּ֖יהוּ בְּיָדֶֽךָ: וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ בָּרָ֔ק אִם–תֵּלְכִ֥י עִמִּ֖י וְהָלָ֑כְתִּי וְאִם–לֹ֥א תֵלְכִ֛י עִמִּ֖י לֹ֥א אֵלֵֽךְ: וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ אֶ֚פֶס כִּי֩ לֹ֨א תִֽהְיֶ֜ה תִּֽפְאַרְתְּךָ֗ עַל–הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה הוֹלֵ֔ךְ כִּ֣י בְֽיַד–אִשָּׁ֔ה יִמְכֹּ֥ר יְהוָ֖ה אֶת–סִֽיסְרָ֑א וַתָּ֧קָם דְּבוֹרָ֛ה וַתֵּ֥לֶךְ עִם–בָּרָ֖ק קֶֽדְשָׁה: וַיַּזְעֵ֨ק בָּרָ֜ק אֶת–זְבוּלֻ֤ן וְאֶת–נַפְתָּלִי֙ קֶ֔דְשָׁה וַיַּ֣עַל בְּרַגְלָ֔יו עֲשֶׂ֥רֶת אַלְפֵ֖י אִ֑ישׁ וַתַּ֥עַל עִמּ֖וֹ דְּבוֹרָֽה: וְחֶ֤בֶר הַקֵּינִי֙ נִפְרָ֣ד מִקַּ֔יִן מִבְּנֵ֥י חֹבָ֖ב חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֑ה וַיֵּ֣ט אָהֳל֔וֹ עַד–אֵל֥וֹן (בצענים)בְּצַעֲנַנִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר אֶת–קֶֽדֶשׁ: וַיַּגִּ֖דוּ לְסִֽיסְרָ֑א כִּ֥י עָלָ֛ה בָּרָ֥ק בֶּן–אֲבִינֹ֖עַם הַר–תָּבֽוֹר: וַיַּזְעֵ֨ק סִֽיסְרָ֜א אֶת–כָּל–רִכְבּ֗וֹ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֣כֶב בַּרְזֶ֔ל וְאֶת–כָּל–הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ מֵחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִ֖ם אֶל–נַ֥חַל קִישֽׁוֹן: וַתֹּאמֶר֩ דְּבֹרָ֨ה אֶל–בָּרָ֜ק ק֗וּם כִּ֣י זֶ֤ה הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֤ה אֶת–סִֽיסְרָא֙ בְּיָדֶ֔ךָ הֲלֹ֥א יְהוָ֖ה יָצָ֣א לְפָנֶ֑יךָ וַיֵּ֤רֶד בָּרָק֙ מֵהַ֣ר תָּב֔וֹר וַעֲשֶׂ֧רֶת אֲלָפִ֛ים אִ֖ישׁ אַחֲרָֽיו: וַיָּ֣הָם יְ֠הוָה אֶת–סִֽיסְרָ֨א וְאֶת–כָּל–הָרֶ֧כֶב וְאֶת–כָּל–הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי–חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק וַיֵּ֧רֶד סִֽיסְרָ֛א מֵעַ֥ל הַמֶּרְכָּבָ֖ה וַיָּ֥נָס בְּרַגְלָֽיו: וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַחֲרֵ֤י הָרֶ֙כֶב֙ וְאַחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל–מַחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי–חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד–אֶחָֽד: פרשת דבורה ברק ויעל.
בפרשה זאת הסיפור הקבוע, עם ישראל חטא, ובורא עולם נתן אותו ביד מלך כנען והיה לו שר צבא בשם סיסרא, תחשבו עליו במושגים של רמטכ"ל:
וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וְאֵה֖וּד מֵֽת: וַיִּמְכְּרֵ֣ם יְהוָ֗ה בְּיַד֙ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ–כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחָצ֑וֹר וְשַׂר–צְבָאוֹ֙ סִֽיסְרָ֔א וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בַּחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִֽם: וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי–יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל–יְהוָ֑ה כִּ֠י תְּשַׁ֨ע מֵא֤וֹת רֶֽכֶב–בַּרְזֶל֙ ל֔וֹ וְ֠הוּא לָחַ֞ץ אֶת–בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה:
וְ֠הוּא לָחַ֞ץ אֶת–בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל בְּחָזְקָ֖ה עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָֽה:
וזאת עד עת דבורה שהייתה שופטת ונביאה בעת ההיא, תחשבו עליה כיושבת ראש בית המחוקקים:
וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹׁפְטָ֥ה אֶת–יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא:
ובימי דבורה הגיעה עת תשועה כמבואר בשירת דבורה:
שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָֽנֹכִ֗י לַֽיהוָה֙ אָנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה אֲזַמֵּ֕ר לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: יְהוָ֗ה בְּצֵאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם–שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם–עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם: הָרִ֥ים נָזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן–עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת: חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל: יִבְחַר֙ אֱלֹהִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אָ֖ז לָחֶ֣ם שְׁעָרִ֑ים מָגֵ֤ן אִם–יֵֽרָאֶה֙ וָרֹ֔מַח בְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף בְּיִשְׂרָאֵֽל: לִבִּי֙ לְחוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּרֲכ֖וּ יְהוָֽה:
בימים של המושל הזה העם הלך בדרך לא לו:
בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן–עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת:
ולכן:
חָדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ:
וכל זאת עד ש:
עַ֤ד שַׁקַּ֙מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל:
ועד הנה הקדמה לרוח העת.
במאמר זה לנוכח המלחמה שבאה עלינו בימים אלה אדבר בעניין הדרך שניצח עם ישראל את מלך יבין ואת שר צבאו, זאת היתה ציווי מבורא עולם שדבורה פקדה על ברק שר צבא ישראל לפתוח במלחמה שתביא להורדת יבין וצבאו ותשועה לישראל:
וַתִּשְׁלַ֗ח וַתִּקְרָא֙ לְבָרָ֣ק בֶּן–אֲבִינֹ֔עַם מִקֶּ֖דֶשׁ נַפְתָּלִ֑י וַתֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲלֹ֥א צִוָּ֣ה | יְהוָ֣ה אֱלֹהֵֽי–יִשְׂרָאֵ֗ל לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן: וּמָשַׁכְתִּ֨י אֵלֶ֜יךָ אֶל–נַ֣חַל קִישׁ֗וֹן אֶת–סִֽיסְרָא֙ שַׂר–צְבָ֣א יָבִ֔ין וְאֶת–רִכְבּ֖וֹ וְאֶת–הֲמוֹנ֑וֹ וּנְתַתִּ֖יהוּ בְּיָדֶֽךָ:
הדגשים:
לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן:
שדה הקרב הנבחר היה הר תבור, הגעת צבא ישראל להר תבור הייתה סוג של הגעה למקום שיבין לא יכל לשבת בשקט לנוכח הגעת צבא ישראל למקום הזה וזאת מתוך מקום של מהלך מלחמה שאמור היה להביא את צבא יבין בפיקוד סיסרא:
וַיַּגִּ֖דוּ לְסִֽיסְרָ֑א כִּ֥י עָלָ֛ה בָּרָ֥ק בֶּן–אֲבִינֹ֖עַם הַר–תָּבֽוֹר: וַיַּזְעֵ֨ק סִֽיסְרָ֜א אֶת–כָּל–רִכְבּ֗וֹ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֣כֶב בַּרְזֶ֔ל וְאֶת–כָּל–הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ מֵחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִ֖ם אֶל–נַ֥חַל קִישֽׁוֹן: וַתֹּאמֶר֩ דְּבֹרָ֨ה אֶל–בָּרָ֜ק ק֗וּם כִּ֣י זֶ֤ה הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֤ה אֶת–סִֽיסְרָא֙ בְּיָדֶ֔ךָ הֲלֹ֥א יְהוָ֖ה יָצָ֣א לְפָנֶ֑יךָ וַיֵּ֤רֶד בָּרָק֙ מֵהַ֣ר תָּב֔וֹר וַעֲשֶׂ֧רֶת אֲלָפִ֛ים אִ֖ישׁ אַחֲרָֽיו:
ובמקום הזה חיכתה לו הפתעה, זאת אומרת שהמהלך היה כדי למשוך את צבא יבין למלכודת שחיכתה להם תתיחסו לדבר כמו חיל אויר שתוקף ומפציץ (ברור שלהבדיל אלף הבדלות , מדובר בהלימה משמיים, אך הלימה מבורא עולם):
וַיָּ֣הָם יְ֠הוָה אֶת–סִֽיסְרָ֨א וְאֶת–כָּל–הָרֶ֧כֶב וְאֶת–כָּל–הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי–חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק וַיֵּ֧רֶד סִֽיסְרָ֛א מֵעַ֥ל הַמֶּרְכָּבָ֖ה וַיָּ֥נָס בְּרַגְלָֽיו:
ורק לאחר מכן נכנס חיל הרגלים, כמו מהלך של הרמה להנחתה:
וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַחֲרֵ֤י הָרֶ֙כֶב֙ וְאַחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל–מַחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי–חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד–אֶחָֽד:
וזה, הושמד צבאו של יבין בפיקוד סיסרא, הלך קפוט כמו שאומרים.
זאת אומרת שגם מפה נלמד תרגיל צבאי שמוכר לכולנו, חיל האויר הישראל- והאמריקאי תקפו במטוסים את איראן, כמובן שלאחר מות חמינאי הם בהלם..
על פי הנלמד מפה, צריך עכשיו שהעם הפרסי לאחר הלימה זאת, יעשה את ה"פינאלה" כמו שאומרים.
איש אינו טוען שראש השב"כ אחראי למעשי אחיו. השאלה החשובה אינה רק אשמה פלילית — אלא האם ידע. העובדה שהמעשים המיוחסים לאחיו התרחשו גם לפני מינויו לראש השב"כ מחייבת בירור מלא- אם זיני ידע על מעשי אחיו מאוד לא נכון שהוא הסכים לקבל את התפקיד.
מעצרו של אחיו של ראש השב"כ, בחשד להברחת סחורות לעזה בהיקפים של מיליוני שקלים, יוצר זעזוע עממי עמוק. כאשר אדם המקורב ביותר לראש מערכת ביטחון מרכזית נחשד בפעילות פלילית וביטחונית חמורה — העם אינו יכול להתעלם. הפרשה אינה רק עניין משפחתי; היא נוגעת בלב לבו של האמון במערכת שאמורה להגן על אזרחי ישראל.
אין אחריות משפחתית – אבל יש אחריות של נושא בתפקיד.
איש אינו טוען שראש השב"כ אחראי למעשי אחיו. אך בתפקידים רגישים ברמה הלאומית, השאלה החשובה אינה רק אשמה פלילית — אלא האם ידע. העובדה שהמעשים המיוחסים לאחיו התרחשו גם לפני מינויו לראש השב"כ מחייבת בירור מלא:
האם היה מודע לפעילות
האם העלים עין
האם נמנע מלדווח למרות שמדובר בעבירות בעלות משמעות ביטחונית